תנועה דוממת

מצורף שיר על מעגלים, סיבובים, ספירלות וקצת תנועה דוממת, מלא במחשבות בלתי נגמרות (מסתבר שיש גם גרסא צרפתית….)

בימים האחרונים הסתובבתי שעות ארוכות במוזיאונים נהדרים, ואחרי כל יום ארוך שכזה, הייתי צריכה לנוח. בימי המנוחה, מצאתי את עצמי יוצאת מהדירה ובוחרת באקראי בדרך כלשהי, וחוזרת בסופו של היום לאותה נקודת המוצא, לאחר שהקפתי אזורים רבים בפאריס.

חברים ומשפחה אמרו לי לשמור משהו לביקור הבא בפאריס. בבית הספר שבו למדתי התגאו בשיטת הלימוד – 'שיטת הספירלה'. לפי שיטה זו, בכל שנה חוזרים על אותם הנושאים, אך בצורה מעמיקה יותר, ולעתים מנקודות מבט שונות. כשביקרתי במוזיאון ד'אורסיי, קצת הרגשתי את רעיון 'שיטת הספירלה'. אותם אומנים, רק שהפעם אני יודעת יותר, מכירה יותר ונהנת יותר.

מוזיאון ד'אורסיי הוא המוזיאון החביב על פאריסאים רבים (לפחות לפי תחקיר קטן שערכתי פה). מבנה המוזיאון שימש בעבר כתחנת רכבת, לאחר שהמבנה פסק מלשמש כתחנה, הוקם בו מבנה למיון דואר, ובסוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת, הוחלט להסב את התחנה למוזיאון. בעזרת תכנון אדריכלי מדהים, הפך הביקור  במבנה עצמו למאוד מיוחד.

מוזיאון ד'אורסיי
בקומת הכניסה למוזיאון ד'אורסיי ישנם פסלים רבים של פסלים שונים, ובקומה השנייה ישנו איזור נוסף של פסלים, בעיקר של רודן, קמיל קלודל (המאהבת של רודן), ופסלים בני תקופתם. אומנם פניי היו מועדות מאיזור התצוגה של ואן-גוך וגוגן לאיזור התצוגה של האימפרסיוניסטים, אך הדרך חצתה את שורת הפסלים בקומה הראשונה של המוזיאון. מאוד נהנתי להסתובב סביב הפסלים שמצאו חן בעיניי, ולגלות חלק אחר ביצירה מכל נקודת מבט. פסל הינו דומם, אך התנועה מסביבו מעירה אותו לחיים.
היכולת  להקיף את הפסל מכל עבריו היוותה שינוי מרענן ומנוגד לרוב הציורים, שבדרך כלל ישנה נקודה מסויימת שממנה הכי טוב לצפות בציור (אגב, זה אחד הדברים שהופכים את ה'מונה ליזה' לכל כך ייחודית – הציור נראה כבתנועה, וניתן להסתכל עליו מנקודות מבט שונות).
היופי בפסלים של רודן, הוא היכולת לפסל תנועה. הצייר דגה, שנמנה עם קבוצת הציירים האימפרסיוניסטיים, ידע לצייר תנועה – רקדניות, נשים רוחצות וסוסים. במהלך חייו, הציג דגה פסל אחד בלבד – 'רקדנית קטנה בת 14'. לאחר מותו, התגלו פסלים רבים שיצר, והיום הם מוצגים במוזיאון ד'אורסיי. הפסלים של דגה, נראים כנעים במקומם, ובנוסף לציורים מלאי החיים שלו, הוא היה האומן הכי מפתיע עבורי במוזיאון.

באופן טבעי, יומיים אחרי הביקור בד'אורסיי, הלכתי למוזיאון רודן. בזמן שחיכיתי למטרו לכיוון המוזיאון ראיתי מודעה של תערוכת ציורים של הצייר מונק. מלבד הציור המפורסם שלו 'הצעקה', לא הכרתי שום עבודה שלו, אבל בתערוכה בד'אורסיי ראיתי שתי תמונות שלו שמאוד מצאו חן בעיניי, וחשבתי אולי ללכת לתערוכה.
מוזיאון רודן ממוקם ברובע השביעי של פאריס, ממש ליד מקום קבורתו של נפוליאון – ארמון האינווליד. המוזיאון בנוי מהבית של רודן ומהגן של הבית. הגן יפיפה וברחבי הגן פזורים פסלים נבחרים (ניתן לקנות כרטיס בעלות של יורו לגן, ללא המוזיאון, מאוד מומלץ גם למי שאינו חובב אומנות). הפסל הראשון הנגלה לעין הוא פסל 'האדם החושב' – הפסל המפורסם ביותר של רודן.

האדם החושב, מוזיאון רודן, פריז

בעצם רבים מפסליו של רודן  הם חלק מפרוייקט גדול שלו שנקרא 'שערי הגיהנום'. בשנת 1880 הוצע לרודן לבנות שער למוזיאון הדקורציה בפאריס, ורודן עבד על הפרוייקט במשך כעשור. במהלך הזמן הזה חלק מהדמויות של השער הפכו לפסלים בפני עצמם. 'האדם החושב' הוא הדמות שמסתכלת מלמעלה על שאר הדמויות, הדריכות והריכוז של הדמות מביעה אמונה ותקווה במין האנושי.
'שלושת הצללים' התגלו  כפסל המועדף עליי.

שלושת הצללים, מוזיאון רודן, פריז

בעצם מדובר באותו פסל בדיוק, שנוצק שלוש פעמים. כל פסל הוצב בתנוחה קצת שונה, כך שנראה שמדובר בשלוש דמויות שונות. הסתובבתי סביב שלוש הדמויות האלו, נדהמת מהקומפוזיציה המושלמת בה הוצבו הפסלים, שאכן כל דמות נראתה כצל של הדמות שלידה.
במהלך הביקור במוזיאון עצמו, הסתובבתי סביב כל פסל אפשרי. נדהמת מהאינסופיות של שתי כפות הידיים, מהרגש המתפרץ של 'הנשיקה', ומהחיות שנבעה מנשיקתו של פיגמליון לגאלאתיה שלו.

ידיים, מוזיאון רודן, פריז
גם רודן הסתובב באותו חוג האומנים של סוף המאה ה- 19. רודן פיסל את דמותיהם של בלזאק וויקטור הוגו, רכש ציורים של מונה, רנואר ו-ואן-גוך. ומונק (כן, אותו אחד מ'הצעקה') צייר את פסל 'האדם החושב'. כולם קשורים לכולם, ובכל פעם נגלה פרט נוסף – שוב אותה ספירלה – עכשיו כבר היה לי ברור שאלך לתערוכה של מונק.

קמתי הבוקר מתוך כוונה ללכת לתערוכת הציורים של מונק. היה לי מקום אחד שרציתי לעבור בו לפני כן, כך שההליכה הייתה אמורה לארוך כחצי שעה. אבל פאריס, אינה דוממת אף פעם, תמיד בתנועה. רחוב התחבר לסמטה, שהתחברה לרחוב מלא גלריות, שהתחבר לשדירה גדולה, שממנה יוצא שוק מונטרוגיל הנפלא. בהמשך השדירה, חג בן שלושה ימים לכבודו של אחד הרחובות הקטנים שמתפצל ממנה. הרחוב הקטן התמלא חנויות ומוזיקת אקורדיון והמון תנועה רוחשת.

אומנם הייתי דוממת בימים האחרונים, אך עדיין בתנועה. ביום חמישי, אני ממשיכה את תנועתי מערבה לכיוון נורמנדי. בלי אף מילה על מלחמות – מבטיחה.

הגב לכתבה