רושם

את היום תלווה יהודית רביץ.

החלטתי ללכת למוזיאון האורנז'רי שנמצא בחלק המערבי של גני טויילרי. המוזיאון שימש פעם כחממה לתפוזים ומשם נגזר שמו. כיום המוזיאון מחולק לשני חלקים  – החלק שמכיל את סדרת שושני המים של מונה, וחלק נוסף שהוא אוסף אומנות של סוחר אומנות בשם וולטר גיום, ומכיל אומנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית.

בדרך למוזיאון חשבתי על פירוש המילה 'אימפרסיוניזם' – רושם, התרשמות. רושם ראשוני הוא כל אותן התחושות והתמונות הנחקקות בזיכרון ברגע המפגש הראשון. אותה אמת ראשונית ואמיצה היא הדבר המדהים בתחילתו של העידן האימפרסיוניסטי. הציירים האימפרסיוניסטים וחלוצם מאנה, החליטו לקרוא תיגר על היופי ולהעלות על נס את האמת.
רושם הוא רגעי. רושם יכול להתעורר שוב ושוב, מתוך כל אותם הזכרונות החבויים שהותיר הרושם הראשוני. רושם גם יכול להשתנות….

סדרת שושני המים (נימפיאות) של מונה נחקקת בזיכרון. הציורים מוצגים במוזיאון בשני חדרים עגולים, הצמודים זה לזה ויוצרים את סמל האינסוף. בכל חדר נמצאות ארבע תמונות, שרוחבן עולה על אורכן, והאורך הכולל של התמונות הוא כמאה מטרים! התמונות אדירות המימדים האלו יוצרות רושם אמיתי של גני ז'יברני, שניבטים מכל עבר. הטשטוש בחלק מהציורים, הינו ככל הנראה אמיתי, לאור העובדה שעיניו של מונה כהו טרם מותו:

חבצלות המים של קלוד מונה

על מנת לשמור על הרושם השקט והרוגע של הגנים, ישנה הקפדה חמורה על השקט בשני אולמות התצוגה, מה שמאוד מקשה את הביקור על ילדים ועל תיירים אמריקאים….
פרוייקט הציור הזה נמשך מספר שנים, והוחלט להציבו במוזיאון האונז'רי. מונה מעולם לא זכה לראות את יצירתו המונומנטלית, הוא נפטר בשנה טרם הצגתה.
הסתובבתי מספר פעמים כשאני צועדת בצורת האינסוף שיוצרים החדרים, ובכל פעם נוצרה תחושה אחרת, מתגלים פרטים חדשים, מכל מקום החדר נראה קצת אחרת.

החלק השני של המוזיאון מורכב מאוסף של סוחר אומנות בשם פול גיום, שחי בפאריס בתחילת המאה ה- 20. באוסף שלו נמצאים ציורים רבים של רנואר, סזאן, גוגן וציורים פוסט אימפרסיוניסטיים של פיקאסו, חיים סוטין, מודליאני, מאטיס ועוד.
התבוננתי באוסף התמונות. רובן היו תלויות בביתו של גיום, ועל כן, לא מדובר ביצירות גדולות מימדים, אבל רבות מהן יפות מאוד, ומהוות אבני דרך בתולדות האומנות.

אוסף פול גיום

דגם מוקטן של אחד מחדרי ביתו של גיום

נעצרתי מול ציור של פיקאסו – לא הכי מוכר, לא הכי יפה, אבל כל כך מרגש. הסיטואציה שניבטה, בגווניה הכחולים והנוגים, עוררה בי יותר רגש מכל יצירה משמעותית אחרת שנמצאת באוסף. נראה שרושם אינו תלוי רק באמת הניבטת, אלא במה שהיא מעוררת בנו, באותו המקום ובאותו הזמן. האמת היא לא רק של הרושם הניבט, אלא גם האמת הפנימית שלנו, המתבוננים.
לפני תום הביקור, חזרתי פעם נוספת ליצירה של פיקאסו, ואל שושני המים וחקקתי אותן היטיב בזיכרון.

בגן הקטן של המוזיאון, ניצבים מספר פסלים של הפסל אוגוסט רודן. זוג איטלקי בשנות ה- 60 לחייו ביקש ממני שאצלם אותם ליד פסל 'הנשיקה'.

פסל הנשיקה של רודן

רודן פיסל את פסל השיש המקורי, בהשראת קטע מהספר 'התופת' של דנטה, ובו מסופר על פרנצ'סקה שהתאהבה באחיו הצעיר של בעלה, פאולו. זוג האוהבים התגלה, ונרצח על ידי הבעל והאח הנבגד.
האישה האיטלקיה החביבה היתה נבוכה כשבעלה רכן לנשק אותה לעיני המצלמה, חייכתי לאישור. יצאה תמונה מקסימה. באיטלקית ובשברי מילים בצרפתית, היא הודתה לי והסבירה בביישנות שנשיקה היא דבר אוניברסלי. חייכתי ועניתי בצרפתית 'על לא דבר' ו'להתראות', והמשכתי לדרכי.

לאחר שהסתובבתי בגן המוזיאון, טיילתי בסביבת גני טויילרי והרובע הראשון. במהלך חיפוש אחרי מאפייה, נתקלתי בלהקת כלי מיתר שנגנה באחת הכיכרות הקטנות באזור, ועמדתי להאזין.

להקת כלי מיתר בפריז

לאחר שמצאתי מאפייה, חזרתי לכיוון גני טויילרי. בחרתי כסא, שאינו פינתי ואינו מרכזי, ושלפתי את הספר שבכל פעם מחדש מותיר בי רושם, ומעורר זיכרונות – מגילת סן מיקלה.

2 תגובות לכתבה “רושם”

  1. מאת דורון ניצן:
  2. מאת עידו:

הגב לכתבה