על חברות ושותפות גורל

את היום ליוו מילים של לאה גולדברג

היום לא חשבתי לצאת מהבית, היה צריך להיות קר ומעונן, ופשוט לא היה לי חשק. באיזשהו שלב באתי להכין כוס קפה של בוקר, וגיליתי שקניתי חלב תוסס. אין לי מושג מה זה, אני רק יודעת שזה שקע במהירות בכוס הקפה, והדבר היחיד ששקע מהר יותר, זו ההבנה שאצטרך לצאת לפחות לקנות חלב.

יצאתי לפאריס מעוננת הרבה פחות מהתחזית, קניתי קפה וקוראסון שקדים, והתחלתי לטייל לכיוון שני האיים שבמרכז הסיין.

נוטר דאם פריז

הנוטר דאם כפי שנראה מאיפה שישבתי

מצאתי את עצמי הולכת וחושבת על חברים וחברות, ואיך חברויות נוצרות, והגעתי למסקנה שחברויות נוצרות הרבה בשל שותפות גורל, בזמן ובמקום מסויימים, יחד עם חיבור חזק וטוב. התחושה הפנימית שלי והזרימה של הסיין גרמו לי להזכר בספר עם השם היפה והעצוב ביותר שאני מכירה – "איים בזרם" של המינגווי. גם הדמויות בספר, כמו בחיים, מוצאות עצמן מנסות להאחז בחיים, ולהמשיך הלאה, על אף זרם סוחף.

אל המינגווי התוודעתי בזמן השירות הצבאי שלי כשקראתי את הספר 'למי צלצלו הפעמונים' אי שם במוצב קטן בצפון רצועת עזה. קולות הירי מחוץ לחדר בו קראתי, התמזגו בחילופי האש הקשים בין הרפובליקנים ללאומנים, בספר שנכתב בהשראת חוויותיו של המינגווי ממלחמת האזרחים בספרד. הספר עוסק בנושאים כמו חברות, מוות והאבסורד שבמלחמת אחים. זו לא הייתה המלחמה הראשונה שבה לקח המינגווי חלק. במלחמת העולם הראשונה הוא שימש כנהג אמבולנס בצלב האדום, שירת באיטליה, ואף נפצע. על חוויותיו ממלחמה זו הוא כתב בספר 'הקץ לנשק'. לאחר המלחמה חזר לזמן מה לארה"ב וקנדה, אך בשנת 1921 עבר להתגורר עם אשתו בפאריס. שותפות הגורל של זוועות המלחמה הביאה אותו לחבור לקבוצת סופרים צעירה שהתרכזה בפאריס באותם הימים, ומנתה סופרים ואומנים כמו פיצג'ראלד, סטיינבק, עזרא פאונד ועוד. חבורת הסופרים הזו כונתה 'דור אבוד', מונח שבטעות נחשב למונח שטבעה גרטרוד שטיין, סופרת ואומנית בפני עצמה, שאמצה את המינגווי בזמן שהותו בפאריס. בעצם את המונח טבע בעל המוסך, שטיפל במכוניתה של שטיין, שניסה להסביר את תפקודו הלקוי של אחד מפועליו, והגדיר את הפועל ובני דורו כ"אבודים" לאחר ששירתו במלחמת העולם הראשונה. גרטרוד שטיין כיוונה את אותו המושג אל כל אותם הצעירים האמריקאים, שחוו את זוועות המלחמה והגיעו לאירופה במטרה לאסוף את שברי נפשם. בתקופה זו נכתבו רבים מספרי המופת בספרות האמריקאית המודרנית.
חשבתי על אותה שותפות גורל, שיצרה כמה מהחברויות המשמעותיות ביותר בחיי. חשבתי קצת על ה'דור האבוד' שלי, שלנו.

באופן טבעי, מצאתי את עצמי בחנות 'שייקספיר & קומפני', אותה חנות ספרים שהייתה למקום המפגש של ה'דור האבוד' ההוא, והפכה להיות אחד המקומות החביבים עליי בעיר.
חנות ספרים בפריז
למען הדיוק, החנות המקורית, שבה נפגש ה'דור האבוד' נמצאת במיקום אחר, ממיקומה של החנות היום. למעשה, החנות המקורית הייתה ממוקמת ברחוב ל'אודיאון 12, ששם יצא לאור 'יוליסס' של ג'יימס ג'וייס, וזה בדיוק אותו מקום נודע מ'יום השלולית' שלי. 'שייקספיר & קומפני' של היום היא חנות לא גדולה, עמוסת ספרים ומשמעות.

ספרים בפריז

בקומה העליונה ישנם ספרים ישנים רבים, שאינם מיועדים לרכישה, אלא לקריאה על ספות וכסאות שפזורים שם. אתמול, ישבתי שם לקרוא קצת, לאחר שהרוח בחוץ הכניעה אותי, ועומס התיירים בנוטרדאם קצת העיק.
בעודי מדפדפת בספרים שבחנות, חשבתי לעצמי, שגם ספרים הם סוג של חברים, וגם איתם יכולה להיווצר שותפות גורל.

וחשבתי על החברה החדשה שלי – על פאריס
שהוציאה אותי ביום מדוכדך אל רחובותיה היפים. שגרמה לקרני השמש לחדור את העננים, על אף התחזיות הקודרות. שהשאירה עבורי את קוראסון השקדים האחרון במאפיה (והמוצלח ביותר שאכלתי עד כה). שנוסכת בי אומץ, שגורמת לי להרגיש טוב עם עצמי בכל יום, שגורמת לי לחייך.
גם עיר יכולה להיות חברה.

הגב לכתבה