ספרים, רבותיי ספרים

את היום תלווה מנגינה של חבורת הצעירים שראיתי.

בימים האחרונים חוויתי 'משבר אמצע טיול'. הימים הראשונים כאן היו מדהימים, במשך חודש הצלחתי לראות רבים מהדברים שכל כך חיכיתי לראות, העיר הייתה יפיפיה בכל יום ומכל מיקום שבו הייתי. היו ימים בהם הייתי גדושה מכל היופי הזה, עד שנאלצתי לחזור ולנוח בדירה.
אבל נותרו עוד מעט דברים ברשימה שלי שעדיין לא עשיתי, וחשבתי איך ייראה החודש הבא שמחכה לי כאן.

בניסיון לתרגל את מושג החופש, החלטתי לנטוש את הפועל המאפיין שלי 'לעשות', ולנסות להיצמד לפועל חדש 'להרפות'. לקח לי כמה ימים להרפות מהמחשבות של מה לעשות וביומיים האחרונים פשוט טיילתי במקומות החביבים עליי לאורכו ורוחבו של הסיין, הרובע הלאטיני וגני לוכסמבורג.  בכל מקום מצאתי פינה נעימה, וישבתי לקרוא.

בארץ שבה זוהרים כוכבי מישלן, נוצצים תכשיטים ואנשים, בארץ שבה העונג הוא ערך עליון, יש מקום של כבוד גם לספרים.

חנות ספרים יד שניה בפריז
אינספור חנויות ספרים פזורות ברחבי העיר. חנויות גדולות, חנויות קטנות, חנויות יד שנייה, חנויות לספרים וכתבי יד עתיקים, מכל עבר ניבטות חנויות ודוכני ספרים. האנשים אינם פוסחים עליהם. על יד כל דוכן אפשר למצוא אנשים מעלעלים בדפים, קוראים וקונים. בימי השמש האביביים האלו, רבים יושבים לקרוא בגנים ועל גדות הסיין.

ספרי רפואה עתיקים בפריז

חנות לספרי רפואה ומכשור רפואי ישנים

ללא ספק, האהובים עליי ביותר הם מוכרי הספרים על גדות הסיין ה-Bouquinistes.

מעמד ספרים לאורך הסיין בפריז
לאורך של כ- 3 קילומטרים, מכיוון האיים ומכיוון הגדות, נמצאים כ- 900 דוכנים ירוקים בעלי גודל אחיד, המכילים בעיקר ספרים ישנים וחדשים, אך גם מגזינים ישנים, פוסטרים, גלויות והמון מזכרות. בספר 'חגיגה נודדת' המינגווי מספר איך היה נוהג להסתובב בין הדוכנים במטרה למצוא ספרים באנגלית. לרוב, היו אלה 'רומנים רומנטיים' שנשכחו על ידי תיירים בבתי המלון בעיר. לעתים בין כל הספרים האלה, מצא המינגווי גם ספרים איכותיים במחירים זולים. דוכני הספרים האלה מרתקים אותי בכל יום מחדש. יש להם ניחוח של משהו ישן וטוב, קצת מאובק. תמיד יש לי תחושה שאוצרות טמונים בתוך הדוכנים האלה, ואני רק צריכה לשלוח יד ולשלות אותם. בחלק מהדוכנים יש ספרים באנגלית, אך רובם הם 'רומנים רומנטיים', אולי נשארו מימי המינגווי, אולי יום אחד אמצא אוצר.

על חנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' כבר כתבתי לכם. החנות הוקמה בתחילת המאה ה- 20 על ידי סיליבה ביץ', אמריקאית שחיה בפאריס. מטרתה של ביץ' היה להקים חנות שבה ימכרו ספרים ממיטב הספרות הצרפתית, והספרות החדשנית של אותם הזמנים, עבור הקוראים בשפה האנגלית. בנוסף, החנות שימשה גם כמעין ספרייה. אהבתה הגדולה של סילביה ביץ' לספרים ולסופרים גרמה ליצירת קשרים מיוחדים עם היוצרים החשובים של התקופה, ואפשרה לפרסם ולמכור ספרים שבאותה העת נאסרו לפרסום במדינות דוברות אנגלית.
באחד הביקורים הראשונים שלי בחנות, על מדף הספרים המומלצים, הבחנתי בשם של סופר שנשמע שם ישראלי. הסתבר לי שהסופר אמור להגיע להקראה של ספרו, שזה אך תורגם לאנגלית. מדובר בספר המספר על תקופת הפיגועים בארץ, מנקודות מבט של ניצול סדרתי מפיגועים, ומנקודת מבט של פלשתינאי. הגעתי להקראה ב- 19 בדיוק (לפחות לפי צלצול פעמוני הנוטרדאם), בכדי להבין שהאופי הישראלי שלי לא חשב על זה, שכדאי להגיע קודם כדי למצוא מקום לשבת. הופניתי לחלק האחורי של החנות, שם נותרו מספר מקומות. צנחתי על כורסאת קטיפה ישנה בצבע טורקיז, ולאחר מספר דקות החלה ההקראה. בתום הקראת החלק הראשון, כבר מצאתי את עצמי יושבת באחד המקומות השמורים, פשוט כי נשאר מקום פנוי מבין המקומות שנשמרו לאורחים של הסופר. היה מעניין לשמוע את התגובות של המאזינים הזרים לסיפור והיה מעניין לדעת איך נעשה התחקיר לספר. לשאלת אי הצלחת הספר בארץ, ענה הסופר בפשטות, שקהל הקוראים בישראל כנראה עדיין לא היה מוכן להתמודד עם הנושא.
בסיום המפגש, חיפשתי דרך לחמוק מן החנות הדחוסה באנשים, בספרים ובחשיבות. תחושת המחנק שאחזה בי רק התעצמה כשריח היין שחולק לקהל המאזינים, עלה באפי ועורר בחילה עזה.
שמחתי על הרוח הנעימה שקידמה את פניי כשצעדתי אל עבר הרחוב הסמוך. הרגשתי שאני צריכה גלידה, וכבדרך נס מצאתי את עצמי מול גלידריה. נשאתי בגאווה ילדותית גלידה מעוצבת בצורת פרח (התמונה צולמה במאמץ רב) אל גדת הסיין האהובה עליי.

גלידה מעוצבת כפרח בפריז

חבורת צעירים נגנה בקול עליז בכלי נשיפה ובתופים. היה משהו משוחרר בנגינה שלהם, משהו אמיתי. אי אפשר היה להתעלם ממנה, אי אפשר היה שלא לחייך.
נהנת מהמוזיקה, ישבתי עוד שעה ארוכה לאחר שסיימתי לאכול את אחת הגלידות הטעימות שאכלתי בחיי, תוהה על בחירת מקצוע, על הצלחה, על מצויינות, על פשרה, על חופש ועל האמת.

שמש נטתה ללון מעבר לגשריו המערביים של הסיין, ואני חזרתי לדירה שלי.

הגב לכתבה