מותמארטר

את היום ילווה שאנסון על ימי המונמארטר שעברו ואינם עוד.

אתם מכירים את ההרגשה שאתם כל כך רוצים לעשות משהו בצורה הטובה ביותר שאפשר, עד כי אתם לא מוצאים את הדרך המושלמת?
אחד המקומות שגרמו לי להתעניין בפאריס הוא רובע המונמארטר (בעצם אומרים את זה בלי ה- טר בסוף). אותו הרובע שהיה מקום מושבם של ציירים וסופרים רבים במהלך המאה ה- 19. חיכיתי ליום שמשי, בכדי שאוכל להשקיף על פאריס מהגבעה שעליה ממוקם הרובע. והבוקר, ישבתי וחשבתי איך ארצה לטייל במונמארטר, ולא הצלחתי למצוא שום דרך ראויה, אז פשוט בחרתי תחנת מטרו שבה רציתי לרדת, ויצאתי אל הדרך.

אחד הדברים המעניינים ביותר לגבי פאריס, הוא שבזמן שלטונו של נפוליאון השלישי (אחיין של…), הוא החליט שיש לשפר את פני העיר. לצורך כך הוא זימן את הברון אוסמן, שיצר תוכנית מתאר, לפיה הושטחה הקרקע, נסללו שדירות רחבות, נבנו גשרים נוספים מעל הסיין, נוצרו כיכרות, הוצבו אנדרטאות, הוקמו פארקים, וכך קיבלנו את פאריס כמו שאנחנו מכירים אותה היום. מונמארטר נחשבה מחוץ לתחום התוכנית, כך שהיא לא עברה "מתיחת פנים", ונותרה עומדת על גבעת הקדושים המעונים (פירוש השם בצרפתית). אומנים רבים קבעו את מושבם במקום, מכיוון שהוא לא נחשב כחלק מוניציפלי של העיר,כך שלא היה צורך לשלם מיסים, והיה זול יותר לחיות שם.

כמה תחנות לפני התחנה המיועדת, החלטתי לרדת בתחנה אחרת. יצאתי מהקרון, כשלא ברור לי היכן בדיוק ירדתי, והתחלתי לעלות במעלה מדרגות רבות מאוד. חשבתי שזה אימון טוב לקראת העלייה של המדרגות לכיוון כנסיית ה'סאקרה קר' (הלב הקדוש). על הקירות צויירו ציורי נוף של מונמארטר, וכבר התחלתי להתרגש.

ציור קיר של מונמרט

יצאתי מהתחנה אל אור של יום יפה, ומייד ראיתי גן נחמד ומוצל. התחלתי ללכת בסמטאות קטנות ונעימות, בעלות חנויות קטנות ויפות, עליתי מספר מדרגות, ופתאום מצאתי את עצמי במקום הומה אדם. הגעתי לכיכר טרטרה, פעם מקום מושבם של אומנים בתחילת דרכם, כמו פיקאסו, והיום – מלכודת תיירים. לא שמעתי כל כך הרבה רעש בפאריס, כמו הרעש בכיכר הלא גדולה הזו. כיום, בכיכר ישנם אומני פורטרטים רבים, בינהם פזורים אומנים רבים המציירים את פאריס, וישנם מעט צדיקים המציירים אומנות מקורית. מסביב, פזורות מסעדות, המציעות אוכל וקרפים במחירים מופקעים.

צייר במונמרט

מלכודת תיירים במונמרט

התקדמתי לכיוון כנסיית ה'סאקרה קר' הלבנה, הניצבת בראש הגבעה, וכבר יכולתי לראות המוני אדם, וסוחרים רבים. החלטתי להגיע לכנסייה מהכיוון האחורי שלה. לשמחתי, גיליתי גינה קטנה ונחמדה, ישבתי קצת ונרגעתי מההמולה. הגעתי לכנסייה, הסתובבתי מעט בתוכה, וקצת ברחבה שלה, אך מעולם לא גיליתי יותר מדי עיניין בכנסיות, והחלטתי להמשיך לדרכי. ירדתי במורד המדרגות הקידמיות של הכנסיה (מדובר בלא מעט מדרגות, אפשרות נוספת לעלות אל הכנסיה היא באמצעות רכבל). הלכתי על אחד הרחובות הראשיים, ומצאתי את עצמי באחד הרחובות היותר מפוקפקים שהלכתי בהם מימיי. שמחתי שאור יום, וישנם תיירים רבים מסביבי. בשלב מסויים ראיתי תחנה קטנה ואדומה – המולאן רוז' – מאכזב כמה שהיא קטנה ולא מרשימה.

מולין רוג'
שלט הראה שאני מאוד קרובה לבית הקברות המפורסם של הרובע, הסתכלתי במפה הקטנה והיעילה שלי, והחלטתי לעבור דרך בית הקברות לכיוון מוזיאון דאלי. נראה שהמולת הרובע לא פסחה על בית הקברות. כשידו של אוסמן לא במלאכה, מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב לבנות גשר, שעובר בחלקו מעל בית הקברות, ולהטריד את מנוחת המתים. תוך ניסיונות לחמוק משם במהירות האפשרית, גיליתי שבניגוד לבית הקברות פר לשז, בית הקברות הזה תחום מכל חלקיו, כך שלא הייתה לי אפשרות לצאת ממנו, אלא אם כן אשוב על צעדיי. חזרתי אל נקודת הכניסה, והחלטתי להמשיך למוזיאון דאלי. לא שאני חובבת מאוד גדולה של הצייר האקסצנטרי, אבל רציתי לחלוק כבוד לאומן ששאב את השראתו מגבינת קממבר (ציור השעונים הנמסים), ורציתי קצת שקט מההמולה ששררה כל היום מסביבי. בדרך למוזיאון גיליתי, שהמפה הנהדרת שלי אבדה. שום דבר לא נראה לי חשוב יותר מלהשיב לחיקי את המפה שלי. מלבד היותה פרקטית בצורה יוצאת דופן, היה לה ערך ריגשי רב (כן, רועי, ריגשי) – היא ליוותה אותי במשך מספר חודשים, מהימים בהם התחלתי לתכנן את הטיול. מובן שלא מצאתי את המפה, אז החלטתי להתייחס אל האובדן כאל אירוע חניכה, הרי אני מכירה את פאריס ממש לא רע, ואני כמעט ולא משתמשת במפה. החלטתי להמשיך ל'הרפות' מהצורך למצות את הרובע, והחלטתי לטייל עד לשעת השקיעה.

זה היה החלק היפה של היום, שבו הסתובבתי ברחובות הקטנים, הרחוקים מהמולת התיירים. במקומות שהמרצפות המקוריות נשמרו, הבתים קטנים, הכבישים צרים, וישנן מדרגות המובילות מעלה ומטה. כאן, יכולתי לדמיין איך נראו החיים לפני כ- 150 שנים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי שוב באותה הגינה שמאחורי כנסיית ה'סאקרה קר', נכנסתי לגינה, נמנמתי קצת, קראתי ספר, כמו שאר הפריסאים בגן.

סאקרה קר

כנסיית ה'סאקרה קר' מכיוון הגינה

ישבתי וחשבתי על היום שעבר עליי  – לפעמים אנחנו רואים את הדברים כפוטנציאל של מה שהם יכולים להיות, ולא כפי שהם באמת. היתה לי בראש תמונה רומנטית לגבי מונמארטר, ראיתי תמונות צבועות בגוונים חומים רכים שצבעו את הסרט המקסים 'אמלי', אבל הדברים לא כך, לפחות לא היום.

סיימתי לנוח (ולבכות את אובדן המפה היקרה לי), ועברתי לשבת על מדרגות הכנסייה, אומרים שיפה לראות את השקיעה ממרומי הגבעה. אור רך החל לשטוף את העיר, אבל פתאום נשמע לי עצוב לראות את השמש שוקעת על פאריס, אז חזרתי לדירה שלי.

הגב לכתבה