יום שלולית

את היום שלי ליווה השיר הזה ומומלץ לקרוא לצליליו…

היום היה יום לא מוצלח, או כמו שמיכל, חברה שלי, מכנה ימים כאלה – היום היה 'יום שלולית'.
מקור השם 'יום שלולית' הוא ביום שבו כל הדברים השתבשו, והשיא היה כשהיא מצאה את עצמה במרכזה של שלולית.

זה התחיל עוד מהלילה, קמתי בערך כל שעה, ללא סיבה, ובד"כ אני ישנה ממש טוב. זה המשיך בארוחת הבוקר, כששרפתי את החביתה – אני לא חושבת שאי פעם שרפתי חביתה בחיי.

יצאתי מהבית אל פאריס מנומנמת, נראה שגם לפאריסאיים קשה התחושה של לחזור לעבודה בתחילת שבוע, ולא היה כמעט אף אחד ברחובות (ואני כבר למדתי להתחיל כל יום מאוחר….). נראה שגם השמש הייתה מנומנמת, כי היא לא הצליחה להתמודד מול העננים שכיסו אותה מדי פעם, ואילצו אותי ללבוש את הסוודר שלי בכל פעם מחדש.

אבל זו רק ההתחלה.

היום התכוונתי לטייל ברובע מונפארנס. הרובע הזה היה המקום משכנם של אומנים רבים בתחילת המאה העשרים, שלא יכלו להרשות לעצמם את יוקר המחייה ברובע האומנים – מונמארטר. החלטתי, תחילה, לחפש את הבית שבו יצא לאור לראשונה 'יוליסס' של ג'יימס ג'וייס. כעבור כשעה של חיפושים הסתבר שפשוט הסתובבתי כל הזמן מסביב לרחוב. (באמת מסביב לרחוב, כי זו בעצם כיכר שממנה יוצאים מספר רחובות, ואני פשוט הסתובבתי סביב ההיקף של הרחובות האלה….) בכל אופן, שמחתי שמצאתי סוף סוף את המקום שחיפשתי. לא ייאמן שהשלט הכי קטן בפאריס, מספר על הספר הכי גדול שאני מכירה…. שלפתי את המצלמה שלי מהתיק וצילמתי מספר תמונות:

השלט ליד הבית של ג'יימס ג'ויס

שלט קטן, ספר גדול

סיימתי להתרגש, והסתובבתי ללכת, ואז – עיקמתי את הקרסול וקרסתי אל מול הבית הנכסף. קמתי בזריזות, מסתכלת סביבי, נרגעתי כשלא ראיתי אף אחד בסביבה, אבל בדיוק כשחציתי את הרחוב, שמתי לב ששלושה פועלים מסתכלים עליי וצוחקים – הם לא פספסו את הנפילה. נעלבת מהצחוק, החשתי את צעדיי, מה שגרם לסוודר שלי לצנוח מהתיק שלי היישר לרגליי הפועלים, ולהגביר את צחוקם.

יצאתי מסבך הרחובות, והחלטתי שמגיעה לי גלידה. רבים מכם שואלים אותי על המחירים בפאריס, אז ככה – המחירים בד"כ סבירים ומעלה, אבל במקומות התיירותיים מאוד מאוד יקר (יכול להגיע לפי שניים מחיר לקרפ, למשל). מה שכן יקר ברוב המקומות בפאריס – זו הגלידה. אבל ב'יום שלולית' מגיעה לי גלידה! וכמובן, כשרוצים – לא מוצאים. אז המשכתי ללכת, וללכת, וללכת, ושוב פעם לא למצוא משהו אחר שחיפשתי (על זה בהזדמנות אחרת….).

המשכתי להסתובב ברחובות בהם התגוררו ופעלו גדולי הפילוסופים, הציירים והסופרים, ולא ראיתי אף המינגווי צעיר כותב במרץ בבית קפה, לא שמעתי אף מודליאני לעתיד מציע לצייר דיוקן ארוך צוואר, ולמעשה, לא ראיתי אף לא צייר רחוב אחד. מונפארנס הייתה רק אוסף יפה של שדירות……

לאחר הליכה מרובה, לפחות מצאתי לבסוף מקום גלידה קטן וחביב, עם מוכר מקסים, שסידר לי גלידת שוקולד-פיסטוק (השילוב המעולה שגיליתי כאן), ב- 2 יורו בלבד. עם גלידה שכזו ביד, היום יכול רק להשתפר. אבל זו הייתה שימחה קצת מוקדמת, כי הגלידה לא הייתה כ"כ יציבה בגביע, והייתי עסוקה בללקלק אותה באופן שווה מכל הכיוונים. התחלתי להרגיש טוב יותר. ההרגשה הלכה והשתפרה כשפתאום מצאתי את עצמי ברחוב עמוס בחנויות בגדים, וחלקם אף במבצע – קניות ישמחו לבב אישה! נהנתי מהגלידה שלי, בזמן שבחנתי את חלונות הראווה, אך היא נכנעה לכוח המשיכה על יד H&M (או, שאני הייתי פחות מרוכזת). לשמחתי, מצאתי חולצה נחמדה במחיר טוב. מה ששיפר קצת את מצב הרוח. החלטתי לחפש שלווה באחד המקומות הידועים כיפים ביותר במונפארנס – בית הקברות המפורסם. בבית הקברות הזה קבורים אומנים רבים, שחלקם אף התגוררו במונפארנס, כמו, סארטר ובובואר. מצאתי את בית הקברות בקלות, ואיך שנכנסתי, השומר החביב מודיע לי שבזה הרגע הוא נסגר למבקרים….

'יום שלולית', או לא……? (וזה עוד אחרי שחסכתי מכם את 'תקרית השלפוחית')

הרמתי את הראש, וחשבתי לעצמי – יש ימים כאלה, אבל לפחות אני בעיר הכי יפה בעולם:

מונפרנס פריז

שדירות במונפרנס

לקחתי את המטרו בחזרה לדירה. ירדתי תחנה אחת לפני הדירה שלי, בכדי להגיע ל – ile-de-la-cite, האי שנמצא במרכז הסיין, הסתובבתי קצת באי, ובחרתי לחצות את הנהר בגשר שבו עדיין לא הלכתי. מכל מקום רואים פאריס קצת אחרת….

האי במרכז הסיין, פריז

מראה מהגשר לאי במרכז הסיין

מקווה שלכם היה יום מוצלח, אני את שלי מקנחת בפסטה בשמנת, כוס יין אדום ופרלין שוקולד איכותי

הגב לכתבה