יום שגרתי בפארק

היום קמתי בבוקר במין תחושת כבדות, לא ידעתי מה לעשות. הימים האחרונים היו כל כך גדושי חוויות והתרגשות, ואפילו כבר הספקתי לחגוג ניצחון קטן אל מול שער הניצחון (על זה בפעם אחרת….).
והיום – היום קמתי בבוקר עם ריקנות, קצת געגוע – יום שבת היום, ויש שמש בחוץ….

החלטתי לסיים את ארוחת הבוקר הענקית שהכנתי לעצמי, ולצאת לטייל לכיוון מונפארנס – האיזור שהמינגווי היה גר בו. בעודי יושבת מול המפה ונוברת באתרים שונים באינטרנט, אני מקבל הודעה בסלולרי מפייר (חבר של חבר, חבר של חברה), שמזמין אותי ליום שיגרתי בפארק – קבענו להיפגש בעוד שעה וחצי.

נפגשנו בתחנת המטרו הקרובה לבית שלי, נשיקה על כל לחי, וכבר יש לי שני חברים חדשים – פייר ונטלי.

מסתבר ששניהם עובדים בתעשיית האופנה בפאריס. פייר מעצב גרפי של מודעות, שילטי חוצות וכדו'. נטלי – שבדית עליזה ותוססת – עובדת כיחצ"נית עבור חברת אופנה קטנה.
רק הכרתי את חבריי החדשים, וכבר נוצר רגע מביך עבורי. עם כניסתנו לתחנת המטרו, הייתי צריכה להתוודות על הפחד שלי ממדרגות נעות (בעצם, כרגע אני מתוודה גם בפני חלקכם….). נטלי המקסימה, ציינה באגביות שעלייה במדרגות טובה לחיטוב הרגליים, ומייד החלה לטפס במעלה המדרגות. ומכיוון שהיא זו שעובדת בתעשיית האופנה – מי אני שאתווכח…….? בסתר ליבי ידעתי שמצאתי חברת אמת.

נסענו לפארק דה בוט שומון (Pars des Buttes Chaumont) ברובע ה- 19, זה פארק די מרוחק מאתרי התיירות העיקריים. ירדנו בתחנת המטרו של בלוויל (Belleville). בלוויל – זו פאריס אחרת לגמרי. זו לא פאריס היוקרתית, האופנתית, החיה והתוססת, זו פאריס קשוחה, שנראית יותר כמו מרסיי, מאשר העיר בה טיילתי בימים האחרונים. בתחילה חיו בבלוויל אנשי מעמד הפועלים, כיום, חיים בה מהגרים רבים, בעיקר מהמזרח הרחוק, וכמחצית משלטי החנויות כתובים בשפות אלה, בנוסף, ישנם מהגרים רבים ממדינות ערב, וניתן לראות שיפודי שווארמה מסתובבים, וריחות שמזכירים יותר את ישראל, מאשר את ריח הפטיסיירי במרכז פאריס.

פארק דה בוט שומון, פריז

אנשים נהנים מיום שבת בפארק

בין כל בליל האנשים, השפות והריחות טיפסנו במעלה הרחוב לכיוון הפארק השלישי בגודלו בפאריס, ובעיר זרועת הפארקים, מדובר בפארק גדול מאוד. התמונה הראשונה שנגלתה לעיני הייתה של אנשים לבנבנים משתזפים בשמש ששטפה את פאריס בימים האחרונים. אך נטלי ידעה בדיוק לאן מועדות פנינו, וכיוונה אותנו היישר לנקודה במורד הדשא שממנו ניתן לראות את שאר הפארק, את האגם הקטן והגשר שמעליו.

פארק דה בוט שומון

הגשר מעל הפארק

לאחר מנוחה נעימה בשמש, פטפוט עליז והמון המלצות על מקומות נפלאים לבקר בהם בפאריס, נטלי ואני התחלנו לטייל בפארק. הסיפור של הפארק הוא קצת מצחיק. נפוליאון השלישי – אחיין של… (שכונה על ידי ויקטור הוגו, 'נפוליאון הקטן', ולא בשל גודלו…..) החליט להקים פארק גדול בחלקה הצפון מזרחי של פאריס, כדי להשלים מבנה של ארבעה פארקים שמקיפים את פאריס. במקור, הפארק היה מחצבה של אבנים, נפוליאון ביקש פארק שייראה טיבעי, כך שמהנדס הפארק, כיסה את המחצבה, ויצר פארק מלאכותי שבמרכזו אגם, ובמרכז האגם אי קטן, הוא יצר גבעה, נקיקים, מפל, והכל – ממלט….. (בתמונה אפשר לראות את המעקה, העשוי מלט, שנעשו בו חריצים מלאכותיים, בכדי שידמה למעקה עץ…..)

מעקה עץ או בטון בפארק דה בוט שומון בפריז

ממה עשוי המעקה?

כל המלאכותיות הזו לא גרמה לפארק להיראות כמקום האמיתי ביותר בפאריס.
צרפת מוגדרת חילונית, והדת בה מופרדת מהמדינה. בשנת 2004 האסיפה הלאומית הצרפתית, קיבלה ברוב גדול את 'חוק הרעלה'. שם החוק מצר את היקפו – בעצם מדובר באיסור על כל סממן דתי (כן, גם כיפה נחשבת סממן דתי, ועל כן אסורה בבתי ספר). אבל יום שבת בפארק הוא יום חופשי עבור כל אחד להיות מי שהוא – נשים לבשו בורקות ומשפחות יהודיות לבשו את בגדי השבת. משפחות של חתנים וכלות, שזה אך יצאו מבית העירייה הסמוך (שכן, גם חתונה היא עיניין אזרחי בלבד בצרפת) לבשו לבוש מסורתי – אפריקאי, הודי. וכולם היו כל כך מאושרים תחת אותה שמש.

לאחר שסיימנו להסתובב, החלטנו לחזור הביתה. לא ייאמן שעברו מעל שלוש שעות של ישיבה בפארק. בדרך חזרה חשבתי על ואן-גוך, שהתגורר במונמארטר הלא מרוחקת מבלוויל, ונמלט מהחיים בפאריס, כדי לצייר אנשים אמיתיים בפרובאנס. חשבתי שהוא בוודאי היה אוהב לצייר בבלוויל.

ירדתי בתחנה אחת לפני פייר ונטלי, וקבענו להיפגש שוב בקרוב. הייתי כל כך נרגשת מהטיול שהמשכתי להסתובב במשך כשעתיים בסביבת הדירה שלי. קניתי לי מצרכים לארוחת ערב ובקבוק יין קטן. קצת מבושמת הלכתי לישון מוקדם, ורק עכשיו אני מסוגלת לסיים לכתוב את הפוסט.

נראה שהתחושה שאפפה אותי אתמול בבוקר, הייתה אותה תחושה שמתעוררת לאחר שההתלהבות הראשונית שככה מעט. כשקמתי בבוקר לעוד יום בפאריס, נותרתי עם מה שמה שיש למקומיים – השגרה. אבל זו שגרה שאני בהחלט מוכנה להשלים איתה….

הגב לכתבה