חזרה בפריז – המורה לצרפתית

השיר של היום הוא שיר ששרה שלחה לי באחד הימים. כבר מזמן רציתי לשלב אותו באחד המיילים, אבל לא מצאתי את הזמן הנכון, נראה לי שזה הזמן….

בדרך חזרה ברכבת (היקרה להחריד) מנורמנדי לכיוון פאריס, חשבתי לעצמי על כל אותם המקומות שהייתי רוצה לראות ביום האחרון שלי בעיר.

רכבת מנורמנדי לפריז

נוף מחלון הרכבת בין נורמנדי לפריז

לא יכולתי לבחור בין ישיבה בגני לוכסמבורג, לבין ישיבה בפינה הקבועה שלי על גדת הסיין. לא יכולתי לבחור לטייל באי סנט. לואי האהוב עליי כל כך, או בסמטאות הרובע הלאטיני, אולי להרחיק עד רובע סן-ז'רמן,  או לטייל ברובע המארה שהיה לי לבית בחודשיים האחרונים.

לא יכולתי להחליט אם לאכול את גלידת בריט(ל)יון בעלת הקצפת הטעימה ביותר שטעמתי בחיי, או לתת שוב לאמורינו (קופידון באיטלקית) לירות את חיצי האהבה שלו היישר אל בלוטות הטעם שלי, ולגרום לי להתאהב שוב פעם מחדש בגלידה שלו.

מה שידעתי הוא שאחזור לומר שלום למורה לצרפתית.

לא יכולה לתאר במילים את הרחובות המקסימים, את הריחות והטעמים, את האנשים, את נגני הרחוב שצצים בפינות הרחוב כפטריות אחרי הגשם (באמת אחרי הגשם), את הציירים, את גדות הסיין העמוסות חבורות צעירים – לא יכולה לתאר במילים את העיר. בחרתי לנסוע לבד לטייל מתוך רצון להבין כמה דברים באווירה קצת אחרת, במקום אחר, וגיליתי חברה נהדרת, גיליתי את פאריס. פאריס האירה את השמיים, כשהיה לי קצת קודר, האכילה אותי בטעימים שבמאכלים, הפגישה אותי עם מוזיאונים ואנשים, לימדה אותי שפה חדשה וקיבלה אותי כמו שאני – תמציתה של כל חברות. קסם הוא מושג שקשה מאוד לתארו במילים, לכן רק אכתוב על המורה לצרפתית, מתוך ניסיון להסביר עד כמה העיר הזו הייתה קסומה עבורי.

גשר מעל הסיין

באחד מן הימים, בשעת בוקר מאוחרת, צעדתי לאורך דוכני הספרים, שעדיין נעולים בשעה זו. הייתי בדרכי לתחנת מטרו בדרך למוזיאון. אחד מה'בוקיניסטים' (מוכרי הספרים) בדיוק החל לפתוח את הדוכן שלו. הוא היה אדם רזה, לבוש מכנסיים כחולים ודהויים וחולצה טי לבנה. הפנים שלו – לא צעירות, אך מן סוג כזה של פנים שאין להן גיל. הוא חייך לעברי, ושאל לשלומי. קצת מאוכזב שאיני יודעת צרפתית, הוא ארגן בזריזות את הדוכן, פתח שני כסאות והורה לי להתיישב. הוא הביא איתו ספר שירה של פול ורלן, משורר צרפתי ידוע, ופתח אותו בשיר 'שיר סתיו'. פייר אמר, שזה יהיה קל יותר ללמוד את השפה דרך שירה. החריזה תסייע לי לדעת איך להגות נכון את המילים. הוא הקריא שורה אחר שורה, ניסה לתרגם (הוא לא דיבר אנגלית כל כך טוב), ואמר לי לחזור אחריו. בהפסקה בין ההקראות החוזרות, הוא שאל באגביות אם אני מכירה את 'יוליסס' של ג'יימס ג'וייס. נדהמתי מהשאלה, מכיוון שזה בדיוק הספר שאני קוראת עכשיו. קצת מאוכזב שאיני קוראת את הספר בצרפתית (אני בקושי מתמודדת איתו בעברית), הוא הסביר עד כמה שפה יכולה להיות עילגת (בהקשר של אחת הדמויות מהספר), ועד כמה זה ראוי וחשוב לדעת לדבר בשפה יפה ובצורה נכונה.

לא יודעת לאיזו אלייזה דוליטל הוא ניסה להפוך אותי, אבל בכדי שאבין טוב יותר את השפה, הוא החליט שעליי גם להעתיק את השיר למחברת שלי. מייד התחלתי במשימה, והוא ציין בחיוך שאני תלמידה טובה (איך הצלחתי להיות חננה גם בפאריס….???). הסתבר שהשמחה שלי הייתה מוקדמת, המורה החביב, אך הקפדן, לא היה מרוצה מהדרך בה העתקתי את המילים, מכיוון שלא חיברתי את האותיות. בסבלנות אין קץ, הוא הוציא את העט שלו, והראה לי איך כותבים נכון, ונתן לי שיעורי בית – להעתיק מחדש את השיר.

הוא הזמין אותי לחזור לבקר אותו שוב. קשה לי להסביר למה, אבל היה לי קשה לחזור. אולי זה היה פחד שהקסם יפוג, ורציתי שיישאר. יומיים לפני שנסעתי לנורמנדי, שבתי לבקר את פייר – הוא זכר אותי. הוא רצה להדליק סיגריה, אך לא הייתה לו אש. בטבעיות, הוא ביקש ממני לשמור לו על הדוכן, עד שהוא יימצא אש – הייתי בוקיניסטית לכמה דקות, וזה משהו שאפילו לא חלמתי שיקרה (עכשיו נותר לי רק להיות מוכרת גלידה). הוא חזר, דיברנו קצת – הוא בצרפתית מתובלת במילים באנגלית, ואני באנגלית ושברי צרפתית. ביקשתי ממנו ספר שירה נוסף, הוא אמר שינסה להשיג, ושאחזור לפני שאסע חזרה לארץ. לפני שהמשכתי ללכת, הוא ביקש ממני לרשום בפנקס הקטן והמהוה שלו את שם המשורר הישראלי האהוב עליי, רשמתי את שמו של נתן אלתרמן באנגלית ובעברית. הוא ביקש ממני לנסות למצוא תרגום של השירים שלו לצרפתית, הבטחתי שאנסה (לצערי, לא הצלחתי, אם למישהו יש רעיון, אשמח לדעת).

נהר הסיין

היום בחרתי לחזור אליו, שוב חוששת שהקסם יפוג, אבל גם יודעת, שאם לא אמצא אותו הפעם, אחפש אותו בפעם הבאה שאחזור לפאריס. הפעם פייר חייך לעברי מייד כשראה אותי. מתנצל עד אין קץ, שלא יכול היה למצוא את הספר בין ערימות הספרים שבביתו, הוא הזמין אותי לכוס יין, הסכמתי – יום אחרון בפאריס. סיימנו לשתות, והוא הכיר לי את ה'בוקיניסט' המלומד ביותר מבין כל ה'בוקיניסטים'. מדובר בארווין (נראה לי שאני קצת מעוותת את השם…), בחור קתולי אדוק, שהחליט שאת התנ"ך ראוי לקרוא בארץ הקודש, ולכן הוא ישב וקרא את התנ"ך במשך חודש שלם בקיבוץ בארץ. התרגשתי כשארווין סיפר על המקומות שביקר בהם, ובעיקר כסיפר על צפת, העיר בה נולדתי וגדלתי בשנות חיי הראשונות. הוא הבטיח לנסות לחפש את הספר עבורי, ואמר לי לחזור שוב לפני הטיסה חזרה. הפעם בחרתי שלא לחזור, לא רוצה סיום, רוצה להשאיר את הקסם לתמיד.

סירה על הסיין

גם לא רוצה לכתוב מילות פרידה מפאריס, רק לומר ש'זוהי תחילתה של ידידות נפלאה'.

תגובה אחת לכתבה “חזרה בפריז – המורה לצרפתית”

  1. מאת עידוקטור:

הגב לכתבה