הפלישה (שלי) לנורמנדי – כשלא מחפשים לפעמים מוצאים

היום עזבתי את פאריס.
פאריס היפה שלי, היה לי כל כך קשה לעזוב. ופאריס – פאריס מצידה הייתה אפורה וגשומה.

הגעתי בשעה מוקדמת לתחנת הרכבת  סנט. לאזאר ממנה יוצאות הרכבות לאיזור נורמנדי. רכשתי כרטיס יקר מהמצופה, והמתנתי ליציאת הרכבת. פרסום מספר הרציף ממנו אמורה הרכבת לצאת התעכב, בשל בעייה טכנית,מה שגרר עיכוב נוסף, והרכבת יצאה באיחור של 40 דק'.

הנסיעה היתה שקטה וגשומה ברובה, ואני ניצלתי את הזמן לנמנום ובהייה בנוף, לסירוגין. ירדתי בתחנה של העיר 'לה הבר'. היה לי די קשה להבין לאיזה כיוון אני צריכה ללכת. מה גם, שלא הצלחתי למצוא את שלטים המראים את שמותיהם של הרחובות, ובמשך דקות ארוכות שרתי לעצמי את השיר המוכר של יו-2 (המצורף לכם). לבסוף ראיתי שלט שמכוון אל בית העירייה, ובחרתי ללכת בכיוון כי ידעתי שהמלון שלי אמור להיות בסביבה. העיר נראתה מאוד מנומנמת, ולא ידעתי אם לייחס את זה ליום האפור, או לעיר עצמה.

'לה הבר' נהרסה קליל בזמן הפלישה לנורמנדי, וגם היא, כמו פאריס, תוכננה מחדש. הפעם היה מדובר בארכיטקט, שהוצב בפניו פרוייקט לא פשוט, בשל מספר המבנים שדרשו שיקום, ובשל המחסור החמור בחומרים. הארכיטקט שמאוד אהב בטון, הצליח לעמוד במשימה, והעיר מלאה בבינייני בטון לא הכי יפים. כיכר בית העירייה היה הדבר היפה הראשון שנגלה לעיניי, וכמיטב המסורת הצרפתית היו בה מזרקות, ורחבה גדולה ויפה. מבית העירייה הלכתי לכיוון בו אמור להיות המלון שלי, ומצאתי את עצמי הולכת על רחוב פאריס (בשלב הזה כבר מצאתי את שמות הרחובות, אם כי בקושי רב, מכיוון שהם היו רשומים בשלטים קטנים מאוד).
פאריס שלי, היא גם כאן! פתאום נגלה לעיניי מעין נהר – האם זה הסיין? וכיכר שארל דה-גול! האם אני שוב בפאריס, או שאני הוזה מרעב???
המונומנט הגדול, שלרגליו הונחו פרחים לציון יום הפלישה לנורמנדי שחל השבוע, החזיר אותי למציאות האפורה של העיר.

אנדרטה נורמנדי

היום שלי, שלא התחיל בצורה כל כך מוצלחת, לא התקדם לכיוונים טובים יותר, כי באורח פלא, הצלחתי לא למצוא את הרחוב בו נמצא בית המלון שלי, על אף היותו ממוקם במקום מאוד מרכזי.

לבסוף מצאתי את המלון. הנחתי את הדברים שלי בחדר הנחמד, ויצאתי לכיוון משרד התיירות (מאוד מומלץ בערים קטנות להתחיל כל יום סיור במשרד התיירות המקומי).  משרד התיירות ממוקם באזור הנמל של העיר, שהוא הנמל השני בגודלו בצרפת, לאחר נמל מארסיי. בניגוד למארסיי, שבה שומעים בליל של שפות, אנשים רבים מסתובבים ברחובות רוחשי התנועה, הנמל של 'לה הבר' היה מאוד שקט ומנומנם.  קיוותי למצוא מקום לאכול בו, כי לא אכלתי מהבוקר, אבל לא נראתה שום מסעדה, שום בולונז'רי, שום שוק ואף לא סופר קטן.

לה הבר
לאורך הנמל הוצבו תמונות שצולמו בנמל לאורך השנים. בין הצילומים היה גם צילום של ציור שצוייר באותה נקודה שהוצב. ידעתי, שמונה צייר את הציור 'התרשמות, זריחה' האהוב עליי באחת מהנקודות שעל הנמל, אבל מכיוון שהתחלתי את הטיול מנקודת אמצע הנמל, לא ידעתי אם לחזור על צעדיי, או להמשיך בדרך בה הלכתי. בחרתי שלא לחפש את הציור ולהמשיך בדרך, לכיוון מוזיאון, המכיל את האוסף השני בגודלו בצרפת של ציורים אימפרסיוניסטיים. הגעתי למוזיאון, שהיה קטן ומאוד נחמד. לקראת תערוכה של ציורי דגה, שאמורה להפתח בעוד יומיים, הביאו המון גלויות של ציורים שלו. אחת הגלויות הייתה של ציור שמאוד אהבתי במוזיאון ד'אורסיי, ולא מצאתי את הגלוייה שלו בחנות בת שתי הקומות של המוזיאון, אך דווקא בחנות הקטנה של המוזיאון הקטן מצאתי. מבלי לחפש…..
כשיצאתי מהמוזיאון החלטתי ללכת שוב לאורך הנמל, אני אוהבת את הריח של הים. ברגע שחציתי את הרחוב, ראיתי את העתק הציור של מונה. הנמל של היום אינו נראה כנמל שצייר מונה באותו בוקר של זריחה, אבל גם העיר אינה נראית כבימיהם של האימפרסיוניסטים.

בשלב הזה, כבר הייתי ממש רעבה, והחלטתי לחזור למרכז העיר – שם בוודאי אמצא משהו לאכול. החלטתי להתפנק בארוחה במסעדה, אבל לא הצלחתי למצוא שום מסעדה, רק כמה בתי קפה קטנים ללא מבחר מספק של מנות. פתאום ראיתי כניסה למבנה שנראה כמו קניון, כנכנסתי התגלה לעיניי שוק קטן, מקורה ומקסים, ובצידו סופר. הריחות הנהדרים של האוכל גרמו לי לשנות את דעתי. קניתי כמה מצרכים בסופר, קניתי דובדבנים בדוכן הפירות והירקות, ופניתי אל עבר המאפייה. במאפייה לא היו באגטים רגילים, והסתובבתי מספר דקות, עד שבחרתי בלחמניות שנראו לי ראויות, ועמדתי בתור. כמעט והגיע תורי, ופתאום הופיע מלאך לבן בדמותו של האופה, שהוציא באגטים טריים מהתנור.
מצאתי ספסל קטן במרכז העיר, ואכלתי את אחת הארוחות הטעימות בכל הטיול.

ציפור בצרפת

וחלקתי אותה עם ציפור קטנה ונחמדה

עייפות נפלה עליי, ורוח קרה נשבה בחוזקה, אבל עדיין לא רציתי לחזור למלון. המשכתי להסתובב במרכז העיר, שהתגלה כקטן ונחמד ומלא מסעדות. הלכתי לכיוון הסיין המדומה, שלא כל כך הצלחתי להבין מהו (כנראה אחד האגנים של הסיין). התקרבתי בכדי לצלם את הגשר שמעל המים, ופתאום שמעתי קולות רמים. קרבתי אל המים, וראיתי קבוצת שחקנים משחקת כדורגל/כדורסל קייאקים.

משחק קיאקים
היה משחק מעולה, ממש מצחיק, רק שקצת לא נעים לי להודות, שדווקא אני נכנעתי לקור, והחלטתי לחזור למלון.

כמה דקות אחרי שהגעתי לחדר הקטן שלי במלון, החלה סופת ברקים ורעמים. ישבתי לתכנן את ימי הטיול הבאים, ועכשיו אני איתכם יקרים שלי

הגב לכתבה