אתמול

פסל החירות בפריזאתמול הקדשתי את היום לאזור ליד הדירה שלי.

הדירה שלי נמצאת ברובע שנקרא 'המארה'. זהו אחד האיזורים הישנים בפאריס, ולראייה נמצא במרחק הליכה מהבית שלי הבית הישן ביותר בפאריס, שהוקם ב- 1407. מדובר בבית של ניקולא פלמל, שנחשב לגדול האלכימאיים. לקח לי קצת זמן למצוא את הבית, שנמצא בסמטה קטנה בין שני רחובות. אבל הבית מקסים והסמטה הקטנה הולמת את רוח סיפור חייו של פלמל, שנחשב לראשון וליחיד שהצליח ליצור זהב ממתכת אחרת.

הבית העתיק בפריז

משם התכוונתי להמשיך לכיוון רחוב מונטרוגיל, שאומנם אינו נמצא בתחום רובע המארה, אך הוא במרחק רבע שעה הליכה מהדירה שלי. בדרך לרחוב המקסים הזה, מצאתי מעבר מעניין בין רחובות, שסופו אמור להוביל אל רחוב מונטרוגיל. מסתבר שזהו מעבר שהוקם בשנת 1825, בזמן שהאזור היה מלא בבתי מלאכה קטנים. כיום, משופץ ויפיפה, המעבר מכיל 33 חנויות של מעצבים ואומני מלאכות שונות. בינהם מצאתי חנות עתיקות יפה ומקסימה, רכשתי מנורה קטנה, אומנם לא עתיקה, אך יפה. משם המשכתי לפי התכנון המקורי לרחוב מונטרוגיל.

מעבר מקורה בפריז

מדובר ברחוב גדוש בבתי קפה וחנויות מזון שונות – פירות, בשר, גבינות, מאפיות, חנויות יין וחנויות פרחים. אחת המאפיות, ידועה כאחת המאפיות הותיקות ביותר בפאריס, וכמאפיה החביבה על המלכה אליזבת.

מאפייה בפאריז

מה שטוב למלכה – בוודאי יהיה טוב גם עבורי, ולכן החלטתי לרכוש ארוחת קינוחים במאפייה. לקחתי את האקלייר המומלץ (מספר 3 בפאריס, אני עוד מנסה לגלות מי נחשבים השניים הראשונים), ולקחתי טארט פירות יער. מדוכן פירות סמוך קניתי דובדבנים טריים, וחיפשתי מקום ראוי לארוחת המלכים הקטנה שלי.

באופן די מפתיע בין האיזור המקסים הזה, לבין הדירה שלי, יש מרכז מסחרי מאוד גדול, שמאוד לא נעים להסתובב בו. לכן, החלטתי לצעוד עוד כ- 10 דקות, לכיוון גן של מלכים – גני טויילרי. בעצם הגנים האלה, שהיום מהווים את המשכו המערבי של ה'לובר', היו גנים שהשתייכו לארמון, שנהרס בשריפה, ומאז לא הוקם שוב.
למזלנו, הגנים נותרו עד היום, ויום יפה של שמש, הביא אליהם אנשים רבים. ישבתי מול משחק כדורגל סוער (הם באמת מנסים הצרפתים, אבל לא יילך להם גם במונדיאל הזה, מצטערת), פרסתי את הארוחה הנהדרת שלי, והתענגתי.

פיקניק בפאריז

לאחר שסיימתי את (חלקה הראשון של) הארוחה, החלפתי מיקום בגנים, והתיישבתי מסביב לאחת הבריכות. בגנים ישנם שני סוגים של כסאות – כסאות רגילים, וכסאות שהם נמוכים יותר, והמשענת שלהם נטוייה לאחור (משהו כמו כסא נוח). מצאתי כסא נמוך בודד, במיקום מצויין – התיישבתי, מתחתי את רגליי אל עבר הבריכה והוצאתי ספר. ישבתי שם מדי פעם קוראת, מדי פעם מסתכלת סביבי. (וקצת מצלמת מהמקום בו ישבתי):

גני טולרי פריז

את דרכי הביתה עשיתי לאורכו של הסיין, הפעם מכיוון קצת אחר.

סיימתי מוקדם את יום אתמול, יום ארוך תוכנן למחרת (בעצם להיום), אבל תוכניות לחוד, ומציאות לחוד-
הלכתי לישון יחסית מוקדם, אך רעש מבחוץ העיר אותי ב- 4:30 בבוקר. התהפכתי במיטה לכל כיוון אפשרי, עד שכשעתיים אחר כך הרגשתי שוב את דמדומי השינה ושמחתי שאוכל להשלים עוד מחזור שינה שלם לפני שאצטרך להתעורר. רעש של טפטוף התגנב אל אוזניי. ניסיתי להתעלם ממנו, מתוך ההנחה ששוב השכן מלמעלה שם את הסלולרי הרוטט שלו על רצפת העץ, אבל אי אפשר היה לטעות – זה היה טפטוף, והוא הגיע מתוך הדירה. מכיוון שמדובר בדירה של 15 מ"ר, היה מאוד קל לאתר את מקור הטפטוף, שנבע מאחת מקורות העץ הענקיות שמרכיבות את התקרה. מכיוון שהמים טפטפו מתוך קורת עץ גדולה וחומה, היו אלה מים חומים, שהשפריצו על כל הדפים הרבים שהיו פזורים לי על השולחן (למזלי, המחשב ישן על הרצפה הלילה). הצבתי במהירות האפשרית את דלי פח הזבל מתחת למקור הטפטוף, והתחלתי לנקות את כל איזור הנזק. הטפטוף החל פוחת, ומכיוון שהשעה היתה 7:30 בבוקר, וזה היה תחילתו של הסופ"ש, החלטתי להתקשר לבעל הבית שלי מאוחר יותר. בשלב הזה כבר הבנתי שהתכנון שלי ליום מחוץ לעיר כבר לא יתגשם היום, והחלטתי לחזור לישון. הפעם נלחמתי חזק יותר בנדודי השינה, וכעבור שעה שקעתי בשינה מתוקה.

התעוררתי, התארגנתי, התקשרתי לבעל הבית, אך סופ"ש הוא סופ"ש, וליומיים הקרובים יש לי שותף לשולחן – דלי, שמדי פעם מזכיר לי את קיומו, בדמותה של טיפה נוטפת.

אז הקדשתי את אתמול לאזור של הדירה שלי, רק לא ידעתי שאקדיש גם את כל הבוקר של היום.
שאר היום שלי לא היה מאוד מעניין. צהריים – בשדירות שאנז אליזה העמוסות תיירים (מחר יהיה מעניין שם), אחה"צ – בפארק שכונתי בפאתי פאריס, ערב – גמר ליגת האלופות (כמה שקשה לי לומר את זה – מזל טוב לאינטר!)
אבל, גם לא מעניין כזה, הוא נהדר. לא מעניין כזה איפשר לי לכתוב לכם על אחד הימים המקסימים שהיו לי בעיר. לא מעניין כזה הוא חשוב בכדי להבין שהחיים נתקלים בתקלות ושוקעים בשגרה גם כשנמצאים בתוך חיים אחרים, שלפעמים אנו שוגים לחלום עליהם.

הגב לכתבה