אגדות בפאריס

את היום תלוו בשיר אגדה
היום אני אתחיל בסדרת ווידויים:

וידוי ראשון – אני ממש ממש אוהבת סיפורי אגדות, מיתולוגיה ומעשיות.

וידוי שני – מעולם לא היו לי את רוב ספרי הילדות המוכרים. למען האמת, את רובם קראתי כשהייתי מבוגרת יותר. כמה שבועות לפני שנסעתי מצאתי את עצמי יושבת בחנות ספרים, בכדי לעשות עוד קצת השלמות, לקראת היום בו אקנה ספרים לאחיין המקסים שלי. (אגב, מאוד מומלץ 'בארץ סין' של לאה גולדברג).

אין לי ספק שאת האהבה הגדולה שלי לספרים וסיפורים רכשתי בילדותי, כשההורים שלנו נהגו להקריא, לאחי ולי, מעשיות, משלים, סיפורי אגדות ומיתולוגיה. ועל כך אודה להם כל חיי.

בחודשים לפני שנסעתי, קראתי כל מיני דברים על פאריס. מאוד התאכזבתי לדעת שאין לצרפת סיפורי מיתולוגיה, וכמעט ולא מצאתי אגדות השזורות בצרפת.
החלטתי להיצמד לסיפורים הידועים ביותר – 'פאנטום האופרה' וה'גיבן מנוטרדאם', ולהקדיש להם יום טיול.

התחלתי בצעדה לכיוון בית האופרה המרשים של פאריס. בית האופרה 'גרנייה' נבנה במשך 15 שנים, ובנייתו הסתיימה בשנת 1875. מלאכת התכנון והבנייה הופקדה בידיו של אדריכל צעיר – שארל גרנייה. גרנייה הבין את רוח התקופה: הוא הבין שרוב האנשים מגיעים ל'אופרה' לא בשל עיניין טהור ביצירה, אלא בכדי 'לראות ולהראות'.

בית האופרה של פריז

גרם המדרגות הרחב של בית האופרה של פריז

על כן, תכנן גרנייה בית אופרה, שבו גרם מדרגות גדול העשוי שיש צבעוני, חללים רחבי ידיים, פואייה (מקום המתנה בזמן ההפסקות) גדול ומפואר, ומכל עבר ניבטות מראות רבות. (התמונות המצורפות צולמו מבעד למראות).

פריז - בית האופרה

חללים רחבי ידיים בבית האופרה של פריז

האולם עצמו בנוי בעיקר מתאי צפייה, שלרובם אין עמדת תצפית כל כך טובה אל עבר הבמה, כמו שיש נקודת מבט טובה אל עבר התאים האחרים…. לראשונה, רופדו הכסאות בקטיפה אדומה, בכדי שהנשים בעלות הבגדים המפוארים ייראו כבתוך קופסאות תכשיטים.
במהלך הבנייה התעוררו מספר קשיים. מלחמת פרוסיה- צרפת ונפילת הקיסרות שבראשה עמד נפוליאון השלישי. בנוסף לכל, התגלה אגם תת-קרקעי שהצריך בנייה של מערכת עמודי תמיכה.

קושי זה היווה את ההשראה לגסטון לרו לכתוב את הסיפור 'פאנטום האופרה'. הסיפור המקורי מספר על אדם בעל פנים מעוותות, שחי במרתף בית האופרה, הכיר את את כל מעבריו התת-קרקעיים הסבוכים, והטיל את חיתתו על מנהליו, עד שהתאהב בזמרת הראשית של האופרה.

הסתובבתי בבית האופרה המרשים הזה, בתחילה מתרשמת מהפאר של הפואייה, עולה ויורדת במדרגות, מסתכלת על תקרת האולם היפיפיה שצויירה על ידי מארק שאגאל.

נברשת שגאל

אחר כך פניתי אל עבר החלקים הצדדיים יותר. מכל עבר ניבטו תמונות של הכוכבים השונים של המופעים הרבים שהועלו בבית האופרה לאורך השנים, כולל כרזות בנות יותר ממאה שנים. בקומת האולם, ישנה ספרייה שבה ספרים מ- 300 השנים בהן קיים בית האופרה. בנוסף, ישנם ציורים, רישומים, תמונות ודגמים של תפאורות. כמו כן, באיזור זה מוצגות תערוכות מתחלפות, בעיקר של תלבושות ממופעים שונים. לבסוף, התחלתי לרדת במדרגות הצדדיות, ולהסתכל אל עבר כל מיני דלתות סגורות, ולחפש מעברים סודיים. אולי הייתי מצליחה להגיע אל תוך אותם מעברים תת-קרקעיים, אולי רוחו של פאנטום האופרה עוד שורה בהם (או, אולי סוף סוף אמצא את השירותים….).

מבית האופרה המשכתי לבית של ויקטור הוגו – מחברם של 'הגיבן מנוטרדאם' ו'עלובי החיים' – הממוקם ליד כיכר דה-ווז' היפיפיה. 'עלובי החיים' – הצחקתם אותי. ויקטור הוגו, שהיה בנו של קצין בצבא הצרפתי היה בעל ממון, וגר בבית מהודר. תוך כדי הסתובבות בחדרים השונים, המסודרים לפי תקופות שונות בחייו של הסופר, חשבתי שזה דבר יפה, שאדם בעל ממון ואמצעים, שחי בתקופה מלוכנית, יכול להיות בעל רגישות חברתית ואנושית רבה כל כך.

המכתבה של ויקטור הוגו

המכתבה של ויקטור הוגו

ההמשך הטבעי היה ללכת לכיוון כנסיית נוטרדאם.

כנסיית נוטר דאם בפריז

מבט מאחור על נוטר דאם

בעצם כבר ביקרתי באזור מספר פעמים, שכן הכנסייה שוכנת כשבע דקות הליכה מהדירה שבה אני מתגוררת, ולעתים אף ניתן לשמוע את צילצול פעמוני הכנסייה בדירה. היום בחרתי שלא להכנס לכנסייה עמוסת התיירים. מצאתי פינה בכיכר, והסתכלתי אל עבר הכנסייה אדירת המימדים. ניסיתי לתאר את הכנסיה בימים בהם נכתב ה'גיבן מנוטרדאם'. עדיין אפשר לראות מקבצי נדבות רבים, הנראים כצוענים, בסביבת כיכר הכנסייה. אולי בינהם מסתובבת איזו איזמרלדה, אולי יום אחד היא תפגוש בגיבן….

משהו בתוכי עדיין לא הרפה, ולא אפשר לי להשלים עם שני הסיפורים האלה בלבד. לאחר נבירה מעמיקה באינטרנט גיליתי שרבות מן המעשיות המוכרות לנו, כמו סינדרלה, היפיפיה הנרדמת, כיפה אדומה והחתול במגפיים, עברו מפה לאוזן, במרוצת השנים, אך נכתבו לראשונה על ידי שארל פרו – פאריסאי, אלא מה….?
ואל לשכוח את לה-פונטיין, שהמשיל לנו את 'הצרצר והנמלה', ומשלים רבים ומוכרים נוספים.

נראה שכולנו אוהבים סיפורי אגדות, כי הם משדרים אופטמיות, כי יש להם סוף טוב. אז גם כאן יש סוף טוב – מצאתי אגדות בפאריס

תגובה אחת לכתבה “אגדות בפאריס”

  1. מאת ללל:

הגב לכתבה